הזמן איבד משמעות
רגעים שעברו מזמן מתערבבים עם ההווה
לפעמים זה שוב קורה עכשיו.
הכאב מציף והפגיעה מטשטשת את הכל.
היו ימים שבהם הזדקקתי לאהבה
ועכשיו הידיעה שאני מסוגלת להיות באמת נאהבת בועטת לי בבטן.
הכל היה משחק
הרגשות היו כלי
ניצול של חולשה.
הייתי חלשה ופגיעה ועכשיו
אני הרסיסים של מה שנשאר.
מה נשאר?
כמה זמן זה ימשיך לטמא כל דבר טוב
כל חלק בגוף
מתי אמת ושקר יפסיקו להתערבב
מתי השברים יוכלו להתאחות
והפצע לא יכאב כל כך?
פצעים חדשים מוסתרים
מרגעים של אובדן שליטה
או שזאת הדרך להצליח לשלוט
לאסוף את כל הכאב
לתת לפצע לדמם
לראות אותו באמת.
את שאר הפצעים אפשר לראות רק מבעד לעיניים
זה רק זיכרון שלא מיטשטש
לא נעלם ולא הופך לאחר.
ובפנים מהדהדת השאלה
שוב ושוב
אפשר להינצל מזה? מתי זה יפסיק להרוג אותי מבפנים?
אם זה יפסיק. אם אוכל להפסיק למות.
אם אוכל יום אחד
לחזור לחיות.
;){kind=link}