המוח שלי מורכב ממילים אבל מורכב מידי מכדי שמילים יוכלו לתאר. אני כותבת את מה שאני מרגישה, ומרגישה את מה שאני כותבת. המילים כותבות אותי. מגדירות אותי כשהן בודדות ומשנות הקשר כשהן מתחברות לכדי משפט. תקבלו משפט כתוב ואם תפרקו את כל המילים בו תקבלו אותי.
"גופי היה חכם ממני כח הסבל שלו היה פחות משלי הוא אמר די כשאני אמרתי עוד גופי גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי גופי לא יכל כשל ואני קמתי ונאלצתי ללכת וגופי אחריי" (יונה וולך)
זה בדיוק מה שאני אומר, עוצמת הכאב גורמת להילחם בו ואז הוא תופס הכול ושום דבר אחר לא יכול להתקיים. אני חושב שאם ניתן לו מקום ונכיר בו, יכאב נכון אך הוא לא יהיה הכול. דווקא המלחמה בו מעצימה אותו כי כול היום עסוקים בו ונלחמים בו. Let it bee אני חושב. מרגיש פתאום קצת עילג במילים
זאת את בתמונה? אם כן, יפיפיה! הכאב חזק ומשמעותי ולפעמים הוא גורם לנו לעיוורון קל ואי אפשר לראות את הדברים הטובים אבל יש תקופות יותר טובות אומרת לך מנסיון
נכון. בהחלט לא ראיתי את האור. העבודה הצילה אותי. לקום כול יום כי חייב. ואז דיברתי עם האנשים הנכונים בהתחלה ראיתי אור קטנטן שבקצה המנהרה ואז התקרבתי והגעתי לפתח... אני יודעת שיהיו נפילות אבל את ואני חזקות יותר ממה שנדמה לנו
;){kind=link}