המוח שלי מסתובב כמו רולטה ויש לי סחרחורת ובא לי לעצור.
ולצעוק.
לעשות שיפסיק.
ובמקום אני מפרקת לחתיכות חלקים מתוכי,
עם השנים הכל רק הופך יותר מסובך.
במקום להפוך למובן. הכל מתבלבל בתוכי.
כל פעם מחדש עיניים נפערות לנוכח הסיפורים. כמה הכל מרגיש גדול מידי ומורכב. מורכב מכדי שמישהו יוכל להכיל. או להבין.
עם השנים המפלצת שבתוכי משנה צורה.
בכל צורה היא גדולה ומפחידה ומעוותת.
מתחפרת עמוק יותר ויותר כדי שבחוץ תהיי יפה וטובה.
היא, אני, את
איך אקרא לך
בור שחור שבולע הכל
רעידת אדמה
שד
בסוף תמיד תהיי
כאב.
ואני תמיד אהיה
מפוצלת.
את לא אשמה
היא האדם המאה שמנסה לומר
ובא לך לצעוק על כולם
שיסתמו
כי הם לא מבינים.
לא בהכל היא אשמה
חלק היה מזל רע
לגדול בבית רדוף
שוקק חיים בצורה של צרחות
שמרעידות את הקרקע לפחות פעם ביום.
צרחת עד ששתקת
ומשם הכל נהיה
הרבה יותר גרוע.
;){kind=link}