אני מרגישה כאילו אני מתחילה הכל מחדש. ישבתי היום בשיחה ראשונה עם המטפלת החדשה.
סיפרתי לה איך בפעם הראשונה שאושפזתי ישבתי ופשוט סיפרתי הכל. היא אמרה שהיא מרגישה שהפעם זה שונה.
היא צדקה. עברו השנים ועם הזמן למדתי לסגור הכל בחזרה. להגן על עצמי מפני אנשים.
אחרי שפגשתי אינספור דמויות טיפוליות, ועברו בחיים שלי כל כך הרבה אנשים.
חלקם היו מדהימים. חלקם השאירו צלקת איומה. חלקם פשוט נעלמו.
עם הזמן הלמידה הגדולה ביותר שלי הייתה שאני לבד. שלא משנה מי האנשים שנוכחים בחיים שלי כרגע, הם לא שם לתמיד. הם עשויים יום אחד לקום וללכת. אז אני מזכירה לעצמי כל הזמן, שאני קודם כל לבד. כדי לא להתאכזב ולא להיפגע.
אז ישבתי ושוב סיפרתי פיסות ממני, מנסה להרכיב פאזל שלא יכול להיות שלם. יש יותר מידי.
והיו כל כך הרבה אנשים. הם דיברו את הכאב שלהם. חלקם אמיצים וחלקם עטויי בושה או חרדה. לכולם יש לגיטימציה להיות שונים במקום הלא יציב הזה.
בפנים הטלטלה הפנימית גנבה לי את המילים. המועקה הייתה גדולה עלי. החרדה מאנשים.
הלילה היה ארוך ומלא במחשבות. חלומות שלא נתנו לי לנוח.
מחר אני ניגשת למבחן והיום לא הצלחתי ללמוד.
מנסה להתרכז במשהו אבל הכל כל כך מבולבל.
אני יודעת שמנסים לעזור לי אבל אני כל הזמן עסוקה בלהדוף. גם אחרי שכבר הבאתי את עצמי לבקש. אני לא יודעת לקבל.
מפחדת.
מהלגיטימציה להיות לא בסדר.
מלאפשר לעצמי להיות.
מרגיש לי שזה פתח למצב גרוע יותר.
כמה גרוע יהיה בדרך לשיפור?
וכמה זמן אני אצליח לברוח?
;){kind=link}