מרגישה שאני נעה בין שקט לשיגעון
כמו קרוסלה שלא מפסיקה להסתובב.
רוצה להוציא ואפילו לא יודעת מה
התודעה כל הזמן חוזרת לזכרונות הילדות
למורכבות.
ראיתי "בשבילה גיבורים עפים"
ראיתי מבוגר שחווה פלאשבקים מהטראומה שלו בעוד הילד שהיה שם לו יד על הכתף וקורא לו לחזור הביתה.
אני בבית
והוא לא בטוח. אני לא בטוחה. לא בתוך הראש שלי.
זה הציף בי פלאשבקים משל עצמי. פיסות כאב מהילדות.
חשבתי שאם אמצא את כל החלקים אוכל להרכיב את הפאזל.
אבל שנים של דמעות הרטיבו את החלקים וקרטון ומים לא הולכים ביחד.
הכהות הזאת היא לא ניתוק, לא הפעם
היא נמשכת ומתערערת מידי פעם
השפעה של הכדורים, אולי.
השד הקטן רוצה להפסיק אותם ולבדוק
אם השקט הוא אמיתי או רק כימיה
והמבוגר האחראי מנסה לשכנע שזה לא באמת משנה.
אני מפלרטטת עם המחשבות על הסוף,
מנסה להבין מול איזו התחלה אני עומדת.
מתעתע. מבלבל. מפחיד.
מרגישה שאני נעה בין שקט לשיגעון
כמו קרוסלה שלא מפסיקה להסתובב.
רוצה להוציא ואפילו לא יודעת מה
התודעה כל הזמן חוזרת לזכרונות הילדות
למורכבות.
ראיתי "בשבילה גיבורים עפים"
ראיתי מבוגר שחווה פלאשבקים מהטראומה שלו בעוד הילד שהיה שם לו יד על הכתף וקורא לו לחזור הביתה.
אני בבית
והוא לא בטוח. אני לא בטוחה. לא בתוך הראש שלי.
זה הציף בי פלאשבקים משל עצמי. פיסות כאב מהילדות.
חשבתי שאם אמצא את כל החלקים אוכל להרכיב את הפאזל.
אבל שנים של דמעות הרטיבו את החלקים וקרטון ומים לא הולכים ביחד.
הכהות הזאת היא לא ניתוק, לא הפעם
היא נמשכת ומתערערת מידי פעם
השפעה של הכדורים, אולי.
השד הקטן רוצה להפסיק אותם ולבדוק
אם השקט הוא אמיתי או רק כימיה
והמבוגר האחראי מנסה לשכנע שזה לא באמת משנה.
אני מפלרטטת עם המחשבות על הסוף,
מנסה להבין מול איזו התחלה אני עומדת.
מתעתע. מבלבל. מפחיד.