כאלה שמזעזעות את העולם ברעידת אדמה פנימית,
ושורפות אותי מבפנים.
אני יושבת לפניך בלי להביט,
יודעת שהמבט מספר את הסיפור שאין בי דיי אומץ לספר,
יודעת שרואים עלי הכל, ולא מתאמצת להסתיר,
רק כואבת את החשיפה והפגיעות בדממה.
אולי את רואה את הקרב שמתחולל בתוכי,
אולי את רואה את השדים שרוקדים מעל הקבר הדמיוני שלי,
אולי.
אולי את גם מרגישה את הפחד שהבאתי איתי. את איך שהוא ממלא את החדר
ושואב את האוויר. אולי גם את לא נושמת, ביחד איתי.
אולי.
ואולי יבוא יום
בו אזמין אותך לקפוץ איתי אל תוך התהום
של הסיפורים שלי.
ואולי, רק אולי
במקום להתרסק לאלפי חתיכות אותן נצטרך לחבר מחדש,
נוכל פשוט לשבת שם, בתוך הבור,
עם הסיפורים ולצד השתיקות,
עם הבושה והאשמה והפחד
וזה יהיה מפחיד פחות,
אולי.
;){kind=link}