עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
המוח שלי מורכב ממילים
אבל מורכב מידי מכדי שמילים יוכלו לתאר.
אני כותבת את מה שאני מרגישה,
ומרגישה את מה שאני כותבת.
המילים כותבות אותי.
מגדירות אותי כשהן בודדות
ומשנות הקשר כשהן מתחברות לכדי משפט.
תקבלו משפט כתוב
ואם תפרקו את כל המילים בו
תקבלו אותי.
חברים
ShaneSurvivesVera LynnGeminiאחת שיודעתשיפוצניקית
רֵײזָאעדן וקטורטיגר הבובה
נושאים
גופי היה
"גופי היה חכם ממני
כח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחריי"
(יונה וולך)

זיכרון

16/05/2018 17:43
beautiful.scar
כבר כמה זמן שהמילים שלי כואבות.
נכתבות בלי רצף, במחברת שאין בה חשיפה.
ובכל זאת בער בי לכתוב כאן עכשיו.
אולי בסוף אעביר לטיוטה.
אבל אני אכתוב את מה שייצא ממני.
אולי שוב גיבוב של מילים שבסוף יתחברו אחת לשניה.
רצף של מחשבות.

תוך כדי קריאת ספר קראתי משהו שהחזיר אותי אחורה.
אחורה אל הנשיקה הראשונה שלי.

שכחתי כבר מזמן איך קראו לבחור שפגשתי למפגש חטוף.
בימים שבהם כאבתי בלי לדעת להסביר המבטים שלנו נפגשו.
באולם חשוך ותוך כדי מופע לא מעניין במיוחד,
זה היה עוד רגע שאמא שלי נכחה בו בלי לדעת.
הימים האחרונים סובבים סביבה בלי שאדע להסביר. אולי זה מה שמחבר.

המבטים שלנו נפגשו שוב ושוב,
משיכה לא מוסברת גרמה לנו לצאת החוצה ולשבת על הבר.
הייתי בת 13 מובכת שמזמינה מיץ תפוזים.
הוא שאל אותי בת כמה אני. לא שלגיל הייתה משמעות באותו רגע.
הוא היה בן 19, בחור עם עיניים ירוקות שסוחפות אותך פנימה.
יצאנו ביחד לשבת ליד הבריכה. את השיחה אני כבר לא זוכרת.
אני כן זוכרת את הרגע שבו המבטים שלנו הצטלבו. רגע ארוך ומיוחד.
רגע שהוביל למפגש שפתיים. פרפרים בבטן. התרגשות.
הזמן איבד משמעות וגם המקום.
הוא שאל אותי אם זאת הפעם הראשונה ואמרתי שכן. הוא ניסה ללמד אותי מה לעשות.
רגע סוער שנשאר נקי למרות כל הלכלוך ששרר מסביב.
שלושה ימים שבהם כל מה שרציתי היה לפגוש אותו שוב.
אולי היה בו אושר חוץ מהתרגשות. הוא מחק את כל מה שמסביב.
ילדה בגוף צעיר עם נפש מבוגרת.
מתרגשת להרגיש נחשקת, להרגיש איך לרגע כל העולם של מישהו סובב סביבי.
רגע שבו לא יכולתי להסיר את המבט,
מבט שלא היה מאיים, שלא היה בו תהום, שלא היה בו פחד.
כשזה נגמר רציתי עוד.
אבל הגיל תפס משמעות וגם המרחק.
זה נגמר כמו שזה התחיל. בחטף.

מצאתי את עצמי מתנצלת בפני מישהו שלא היה ראוי להתנצלות.
לא רציתי לדעת את זה באותם ימים. אבל המרחק כבר קיבל משמעות. 
זה היה עוד צעד בדרך לניתוק של הקשר ההרסני ביותר שחוויתי בחיי.
נקודה שהבהירה לי כמה המציאות מרוחקת מהחוויה.
ובכל זאת באותם ימים הוא הצליח לקלקל הכל.
ללכלך אושר בדמעות
כמו גשם של חול שמשאיר עקבות בכל.

edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
צל עריות
/ ווינשטוק סמדר
אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.