השיחה התגלגלה להצפה של סיפורים מהעבר. כאב משותף.
גדול מכדי שניתן שיהיה להכיל.
היא סיפרה איך היא הייתה מקטינה את עצמה, הופכת לקטנה ופגיעה כדי שאמא לא תפגע בה. כמו שהיא פגעה בי.
בזמן שאני צרחתי. התמרדתי. לא הסכמתי לקבל את מה שלא נכון.
מוכנה לחטוף. פעם אחר פעם. הייתי רגילה. לחטוף.
כמה כעס וחוסר אונים. ככה אני זוכרת את עצמי. כועסת. על הכל.
טורקת דלתות ומסרבת להקשיב. סימני ציפורניים מקרבות על עצמי.
מי תקבע את הזהות שלי. מה המחיר של להיות אני. סימני נשיכה שנעלמו.
אבל המילים נשארו. הגוף אולי שכח אבל המוח מסרב. לשכוח אותה מקללת. ורגע אחר כך מתחננת.
בפנים הייתי הופכת קטנה ובלתי נראת כשהיא התחילה לצרוח.
כבר ידעתי מתי הזמן לספוג. הייתי סופגת. הכל.
הצורך להוכיח את עצמי, להיות הכי טובה, כשבפנים אני מרגישה אפס.
כלום לא מספיק טוב. אף פעם לא מספיק טובה.
ההרגשה
חיה בי עכשיו. בועטת לי בבטן.
;){kind=link}