לפחות בכניסה וגם אחרי שאמרתי שאני הולכת למיון לא חשבו שאני מישהי שצריך לבדוק לה את התיק.
לפחות זה לא נראה כזה נורא.
ואולי זאת המחלה שלי. שזה לא נראה.
שאני מצליחה להסתתר בתוך המגדל החשוך של הכאב והפחד. ואף אחד לא רואה.
אין כאן חלונות.
נכנסתי ואמרתי שאני צריכה לראות רופא תורן.
היא חייכה חיוך מנומס ושאלה אם כבר הייתי כאן פעם.
כן.
וואו, הפעם האחרונה שביקרת כאן הייתה לפני 10 שנים.
היא אמרה ואת המחשבות כבר יכולתי לקרוא. השתדלתי שלא. גם ככה זה לא משנה.
10 שנים מאז האשפוז האחרון. לא חשבתי שאמצא את עצמי כאן שוב.
כמה דקות ויקראו לך. היא אמרה
והלכתי לשבת בפינה שאין בה אנשים. הדמעות התחילו לנזול על הלחיים בלי הפסקה
ולא היה לי האומץ אפילו להרים את הראש כדי לבדוק אם מישהו מסתכל.
נשימות לא סדירות, גוף רועד ולחץ דם גבוה מידי, מסתבר.
הרופאה אמרה שהתקף חרדה זה כמו רכבת הרים,
ואחרי 40 דקות הוא מסתיים.
היא גם אמרה שיתקשרו אלי כדי להזמין אותי לראיון.
מוזר לחשוב שמחלקה לטיפול נפשי יכולה להיות פופולרית. שיש אנשים שמחכים.
רק כדי לקבל תרופות ולהסתובב במסדרונות האפופים זעקה.
כל כמה רגעים מישהו מתפרץ. ולכל אחד יש פינה. לפעמים זאת הפינה שלך.
עוד רגע זאת תהיה אני, אולי.
אם יחזרו אלי,
אם יגיע תורי.
עד אז אנסה להחזיק מעמד.
;){kind=link}