תכף תקופת מבחנים ועכשיו אני סטודנטית.
עם אין סוף עבודות להגיש.
פתאום נופלות כל הפצצות...
פתאום אובדנות היא רק חלק מתוכנית הלימוד. ומסגרות חוץ ביתיות. ופגיעות מיניות. ואלימות במשפחה.
אחרי 12 שנים בתוך חדר טיפול,
על כורסא שלפעמים רציתי להיקבר בתוכה, ולפעמים להיעלם ממנה ואף פעם לא לחזור.
פתאום לדבר עם הצד השני. בגובה העיניים. להבין.
שלפעמים אני יודעת יותר מהם.
שההבנה העמוקה נבנתה בתוכי
בתוך הזמן שעבר.
בתוכי יש סקרנות אדירה להבין
את התהליכים שעברתי,
את ההחלטות שהתקבלו בלי לשתף אותי,
את המורכבות,
את נקודת המבט של מי שראה אותי שם,
מצונפת וקטנה עם עיניים כואבות. מלאה בסודות. סודות.
רק רציתי שיבינו אותי. כשכבר שנים אני מנסה להבין את עצמי.
איפה היציאה מהמבוך הזה?
;){kind=link}